כשאנשים מדברים על יציקת שעווה שאבדה, לעתים קרובות הם אובססיביים לגבי דפוסי השעווה או יציקת המתכת הסופית. תרחיץ הקרמיקה? זה מטופל כמו צבע פשוט, צעד רקע. זו הטעות הראשונה. במציאות, הסלרי הוא יוצר העובשים המילולי; ההתנהגות שלו מכתיבה אם אתה מקבל יציקה ללא רבב או ערימת גרוטאות יקרה. זה לא סחורה. אצווה שעובדת עבור נירוסטה עלולה להיכשל באופן קטסטרופלי עבור רכיב סגסוגת בעל דופן דקה על בסיס ניקל. ראיתי יותר מדי חנויות, אפילו מנוסות, מתייחסות לזה כאל תערובת אחת שמתאימה לכולם, רק כדי להתמודד עם סדקים בקליפה, תכלילים או גימור משטח נורא, ואז מאשימות את הסרת השעווה או את התנור. האמת מתחילה בדרך כלל עם מיכל הרחצה.
זה יותר מסתם בוץ - קומפוזיציה היא משא ומתן
הבסיס הוא פשוט: קמח עקשן (כמו סיליקה מאוחה או זירקון) וחומר מקשר, בדרך כלל סיליקה קולואידית או סיליקט אתיל. אבל הפשוט מסתיים שם. חלוקת גודל החלקיקים של הקמח היא קריטית. אתה צריך תערובת של גרגרים גסים ועדינים כדי להשיג צפיפות אריזה נכונה. עדין מדי, ותקבל התכווצות יתר וסדקים במהלך הייבוש והשריפה. גס מדי, וגימור פני השטח שלך יהיה מחוספס, יאבד את כל הפרטים שעבדת כל כך קשה כדי ללכוד בשעווה. במשך רוב העבודה שלנו עם רפש קרמי ליציקת שעווה אבודה ב-QSY, אנו נוטים לכיוון מערכת מבוססת זירקון עבור סגסוגות בטמפרטורה גבוהה. יש לו עמידות גבוהה יותר, שאינה ניתנת למשא ומתן כאשר אתה שופך סגסוגות על בסיס קובלט שזועקות החוצה מהכבשן.
בחירת הקלסר היא קריאת שיפוט נוספת. סיליקה קולואידית היא ידידותית למשתמש, על בסיס מים, אך היא בונה חוזק לאט. אתיל סיליקט בונה קליפה חזקה מאוד מהר, אבל הוא מבוסס על אלכוהול - סכנת שריפה, בקרת צמיגות מסובכת, וזה יכול להפוך את הקליפה לקשיחה מדי, מה שמוביל לקרעים חמים במתכת. אנו משתמשים בשניהם, אך עבור חלקים מורכבים בעלי חתך דק מפלדה או אל חלד, אנו הולכים לרוב עם מערכת היברידית. מדובר באיזון בין חוזק ירוק, חוזק ירי וחדירות. אין תשובה בספר לימוד; זה מתכון שאתה מתאים על סמך הלחות בסדנה באותו היום.
ואז יש את התוספים. כמה טיפות של חומר הרטבה להפחתת מתח פני השטח כך שהמסתול מצפה את השעווה באופן שווה, במיוחד על משטחים הידרופוביים מסובכים. מסיר קצף הוא חובה - בועות אוויר כלואות הן פגמים בקליפה שמחכים לקרות. לפעמים יש צורך באחוז קטן של תוסף מיוחד נגד ורידים עבור גיאומטריות מסוימות כדי למנוע את אותם סדקים בקו השיער בקרמיקה. אתה מערבב את זה, ואתה לא מסתכל רק על זה; אתה מרגיש את זה. הצמיגות צריכה לצפות את האצבע בצורה ספציפית, ולהשאיר שכבה אחידה ואטומה. אנחנו בודקים את זה עם כוס זאן, אבל החבר'ה המנוסים יודעים איך זה מטפטף.
השטן נמצא בתהליך: ריאולוגיה ובקרה
ערבוב זה לא רק לזרוק דברים למיכל. זהו תהליך מבוקר, לרוב איטי, כדי להימנע מהקצפת אוויר לתוך התערובת. אנו משתמשים במיקסר מדחף עם זווית להב ספציפית. לאחר הערבוב, התמיסה צריכה להתיישן - לפעמים 24 שעות - כדי שהכימיה תתייצב. הריאולוגיה שלו משתנה. תמיסה שזה עתה מעורבב עשויה להתנקז מהר מדי מעץ שעווה, ולהשאיר פרווה דקה וחלשה. לאדם מבוגר תהיה תכונה טיקסוטרופית טובה יותר: הוא זורם כשהוא נסער אך מחזיק את צורתו כשהוא דומם, ובונה שכבה אחידה.
פרמטרי הבקרה הם טקסים יומיים. צפיפות (או משקל סגולי) נבדקת באופן דתי. כשהמים מתאדים, הצפיפות עולה, ואתה חייב להתאים אותה בחזרה עם מים מזוקקים. הצמיגות נבדקת לפני כל משמרת. ה-pH משנה עבור מערכות סיליקה קולואידיות; אם הוא נסחף, חלקיקי הסיליקה יכולים להתחיל לג'ל בטרם עת, ולהרוס את כל המנה. איבדתי מיכל של 500 ליטר פעם כי נעשה שימוש בדלי מזוהם, שהעביר את ה-pH. זה היה שיעור יקר במשמעת פרוצדורלית. אתה לא רק שומר על נוזל; אתה שומר על מערכת קולואידית חיה.
טבילת מכלולי השעווה היא אומנות. השכבה הראשונה, או שכבת הפריים, היא החשובה ביותר. זה מגדיר את גימור פני השטח. לעתים קרובות אנו משתמשים כאן בקמח עדין יותר, לפעמים אפילו מוסיפים זירקון בדרגה עדינה יותר. זמן הניקוז, סיבוב העץ כדי למנוע התקהלות, בקרת האבק של הסביבה - הכל חשוב. לאחר השכבה הראשונה, אנו מיד מורחים סטוקו (חול גס) כשהתמיסה עדיין רטובה. ואז זה מחזור: ייבוש, טבילה, טיח, ייבוש. סביבת הייבוש (טמפרטורה, לחות, זרימת אוויר) חשובה לא פחות מהתרחיץ עצמו. מהירות זו מובילה לקונכיות ירוקות עם לחות כלואה, שהופכת לקיטור ומתפוצצת במהלך הסרת השעווה.
מקרה לגופו: להב טורבינה מסגסוגת על בסיס ניקל
זה המקום שבו התיאוריה פוגשת את האש. היה לנו פרויקט עבור אצווה קטנה של להבי טורבינה מסגסוגת על בסיס ניקל. דפוסי השעווה היו מורכבים, עם תעלות קירור פנימיות. הריצה הראשונה השתמשה בנוסחה הסטנדרטית שלנו לסגסוגת פלדה. התוצאה? מספר להבים הראו סדקים עדינים בקצוות העוקבים לאחר הסרת השעווה בחיטוי. הקליפה הייתה קשיחה מדי ולא עמדה בהתפשטות השעווה המהירה. הכשל היה במערכת הסלרי-קלסר; זה היה חזק מדי, שביר מדי עבור הגיאומטריה הזו.
התיקון היה התאמה רב-כיוונית ל- רפש קרמי ליציקת שעווה אבודה. ראשית, הפחתנו מעט את יחס הקלסר בשתי השכבות הראשונות כדי לאפשר קצת יותר גמישות. שנית, החלפנו את הטיח לשכבה הראשונה לחול מעט פחות זוויתי, עגול גרגירים כדי להפחית את נקודות ריכוז הלחץ. שלישית, הארכנו את זמן הייבוש בין השכבות הראשוניות ב-50%. זה האט את הייצור, אבל זה עבד. לקליפות היה מספיק כוח להתמודד עם המתכת אבל מספיק חדירות ומיקרו-נתינה כדי לשרוד את הסרת השעווה. סוג זה של פתרון בעיות הוא סטנדרטי בחנות כמו Qingdao Qiangsenyuan Technology Co., Ltd (QSY), שבו תיק החומרים מברזל יצוק ועד סגסוגות מיוחדות מאלץ אותך לכבד את התרחיץ כמשתנה, לא כקבוע.
עוד נקודה עדינה: עבור סגסוגות אלה בטמפרטורה גבוהה, הקליפה צריכה לעמוד לא רק בטמפרטורת היציקה, אלא גם בחום הממושך כאשר מרכז היציקה המאסיבי מתמצק באיטיות. תמצית שחוצה או מתרככת מוקדם מדי עלולה להוביל לחדירת מתכת, וליצור משטח מחוספס ומאוחז שסיוט לניקוי. פורמולת תמיסת הזרקון שלנו, שפותחה לאורך שנים, נועדה לשמור על שלמותה עד לקצה הגבול, וזו הסיבה שאנו יכולים להתמודד בצורה מהימנה עם המפרט התובעני של חלקים מבוססי קובלט וניקל.
מלכודות נפוצות והתחושה של זה
מעבר למפרט הטכני, יש אינטואיציה. תמיסה ששימשה ליותר מדי מטבלים צוברת אבק מהטיח ומהקלסר שעבר הידרוליזה. הוא נעשה עבה יותר, גודל החלקיקים שלו משתנה. אתה לא יכול פשוט להמשיך להוסיף מים כדי להתאים את הצמיגות; שמדללת את תכולת הקלסר. אתה צריך מעת לעת לרענן את המיכל עם slurry חדש. יש נקודה מתוקה במחזור החיים של הטנק שבו הוא מאוזן בצורה מושלמת - בדרך כלל לאחר כמה מחזורי רענון.
בעיה מתמשכת אחת היא ניקוז תפוחים היוצר מדף או הצטברות עבה בתחתית דפוס שעווה. זה יוצר הפרש מסה תרמי במהלך היציקה, מה שמוביל לנקבוביות התכווצות במתכת באותו נקודה. הפתרון הוא לא תמיד בתמיסה עצמה, אלא בטכניקת הטבילה - לפעמים צריך לטבול, לסובב 180 מעלות ולטבול שוב כדי לקבל שכבה אחידה. זה תיקון מעשי.
לבסוף, הקשר בין התרחיץ לירי שלאחר מכן. יש לירות את הקליפה כדי לשרוף כל שאריות שעווה וחומרים נדיפים ולפתח את החוזק הסופי שלה. אם פורמולת הסלרי כבויה, הקליפה עלולה להישרט או להיסדק במהלך השריפה. אנחנו תמיד עושים ניסוי ירי על פגז מאצווה חדשה או פורמולה לפני שמתחייבים לייצור. זו פוליסת ביטוח זולה. הפגז הנורה צריך להיות בעל צבע עקבי ופינג ברור ומהדהד כאשר מקישים אותו קלות. חבטה עמומה פירושה צרות - כנראה חוזק נמוך או סדקים זעירים.
מסקנה: הקרן היא הכל
אז, אחרי שלושים שנה במשחק הזה ב-QSY, מתבנית קונכיות ועד יציקת השקעה מורכבת, אם יש דבר אחד שאפשר להכות בו, זה זה: לעולם אל תזלזלו בחדר הרחצה. ה רפש קרמי ליציקת שעווה אבודה הוא החוזה הבסיסי בין תבנית השעווה למתכת המותכת. זוהי מערכת חומרית דינמית וחיה הדורשת כבוד והתבוננות מתמדת. אתה יכול לקבל את השעווה הטובה ביותר, את עיצוב השערים המושלם, ותנור מכויל, אבל תרכובת מנוהלת בצורה גרועה תערער את הכל. זו לא עבודה זוהרת - היא לרוב מבולגנת וחוזרת על עצמה - אבל האיכות של כל מה שאחרי נבנית, שכבה אחר שכבה, במיכל הזה. המומחיות האמיתית היא לא רק בערבוב זה לגיליון מפרט; זה לדעת איך לצבוט אותו עבור החלק שעל העץ היום, עבור הסגסוגת שנוצקת בשבוע הבא, ולבעיה שפתרת אבל אולי תראה שוב בצורה אחרת. זו המלאכה.
